Shoftim 5785

Re'eh 5785

Ekev 5785

Ve'etchanan 5785

Devarim 5785

בפרשת דברים בענין המרגלים הוכיח משה את העם, וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם. ואם בזה עברו על מצוות אמונה בה׳ יש לדון. ודעת הרמב״ם למנות זה מצוה ראשונה בתורה, המצוה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין האלוהות כו׳ והוא אמרו ית' אנכי י"י אלהיך. אבל הבה״ג ועוד לא מנאוה. ונח׳ המפרשים אם הרב שלמה ן׳ גבירול מנה אותה באזהרותיו. שהרי איתא שם אני הוצאתיך אני הזהרתיך אני הדרכתיך בדרכי מישרים. ובספר זוהר הרקיע שם כתב שאע״פ שהמפרש הראשון לאזהרות רשב״ג הבין מזה שרצה למנות מצות אמונה בה׳ וכדעת הרמב״ם, זה אינו, כי הרשב״ג הלך בדרך כלל בדרכו של הבה״ג שלא מנה זה. ולפ״ז מה שכתב כאן אני הוצאתיך כו׳, אינו אלא גמר הפתיחה של הפיוט, ולא התחיל למנות מצוות עד השורה הבאה, ליחד קל איום כו׳.

ועיקר הטענה כנגד הרמב״ם בזה, הוא כפי מה שכתב שם בזוהר הרקיע וז״ל ודעת הגאון ז״ל בזה הוא שאין ראוי לכניס במנין פרטי המצות מה שהוא עיקר האומנה וכל המצות תולדות לה כי כל המצות הם גזירות שגזר לנו השם ית׳ אחר האומנה הזאת ומי שאינו מאמין באלקות אין לו תורה כלל ואי אפשר לבעל תורה שלא יאמין האמונה הזאת וא״כ איך נכניס במנין פרטי מה שהוא עקר ויסוד לכל התורה, ע״כ.

ובסוף הספר זוהר הרקיע הנדפס אשר מצאתי בבית המדרש, הביאו מאמר קצר בענין שיטת הרמב״ם בזה מאת הרה״ג הרב אליהו בקשי-דורון ז״ל שהיה ראשון לציון לשעבר בא״י. ואעתיק קצת מלשונו שם שכתב וז״ל בסוף המאמר ברור שגם לדעת הרמב״ם עיקר היסוד להאמין בקב״ה אינה מצוה ממצות עשה אלא יסוד ושורש העבודה כתששובה, שמירת הגוף, וישוב א״י שלא נמנו בתרי״ג, ועוד שבאמונה אי אפשר לצוות למי שלא מאמין וכלשון המכילתא ״קבלו מלכותי ואגזור עליכם גזירות״ כו׳ וסברת הרמב״ם היא שלהמצוה היא לא רק להאמין ולקבל מלכותו יתברך אלא לדעה את האמונה והדברים מפורשים בפתיחתו ליד החזקה שכתב שם יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שם שם מצוי. והדגיש בדבריו שהמצוה אינה רק להאמין או להכיר אלא לידע כו׳ שיש לחקור לדרוש ולהתבונם עד כדי לאמת ולדע את האומנה כו׳. והנה את המושג ידיעה שהיא עיקר הציווי במצות אנכי כו׳ הגדיר התניא פרק ג׳ כו ודעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה והוא לשו התקשרות והתחברות כו׳.

ולכאורה מה שאמר משה בפרשתינו ובדבר הזה אינכם מאמינים אינו בכלל מצוה זו. שהרי בנ״י האמינו שיש אלוק אלא שחשבו שמ״מ ימותו בחרב אם יבואו לא״י. ואולי י״ל שבזה גופא יש להם חסרון באמונת הבורא שאילו האמינו בו כפי שהוא באמת לא היה ספק בלבם שהוא יגן עליהם מן אויביהם וגם לא היו עולה על לבם שאפשר לנצח עליו במלחמה. וצ״ע. וראיתי בזה אריכות בספר דרך מצוותיך להרבי לובביץ ועוד לא הספקתי לעיין שם מצוה א׳.

Matot Masei 5785

ע׳ בחי׳ מהר“ם שיק לתרי״ג מצוות ריש פרשת מטות, והועתק נמי בחי׳ למסכת נדרים ג:, וז״ל מצות עשה לדון דין הפרת נדרים שנאמר איש כי ידור נדר לה' וכו'. והנה הרמב"ם [בספר המצות מצוה צ"ה] מונה זה למצות עשה, והרמב"ן במנין המצוות [בסוף] מצוה [צ"ו] משיג על זה, שזה דין מדיני המצוה, ועיקר אינו אלא לא תעשה שלא לעבור על דבריו עיין שם כו׳ וטעם הרמב"ם נראה, כיון שיוכלל לא תעשה ודיני הפרת והתרת נדרים נתחזק שורש אחד משרשי האמונה, לכך ראוי שיוכלל וימנה בכלל המצות עשה, שבא להשריש בנו שאין הדיבור שאנו מדברים בא מכח בנין הגוף ותכונתו, אלא שורש הדיבור הוא בנשמתו, וכמו שתרגם התרגום בראשית על ויהי אדם לנפש חיה לרוח ממללא, ולכך רק הדיבור שנדבר עם השכל והדעת הוא הדיבור של האדם, וכך ראוי שיהיה הדיבור של תפילה ולימוד, ולכך כיון שהדיבור הוא כלי להוציא מכח אל הפועל מה שנשמתו רוצית, והוא כלי של הנשמה חלק רוחניי חלק אלקי, ראוי שישמור אמרי פיו, ויהיה הדיבור חשוב בעיניו, ושורש זה אנו לומדים מן התרת נדרים, שהבית דין של ג' או יחיד מומחה ידון וישפוט שלא היה הדיבור הזה עם השכל והידיעה, שהיה בטעות דעתו, ואילו ראה את הנולד כראוי לא היה נודר, וממילא היה דיבור בלא שכל ובלא שורש הדיבור, ולכך אין לו קיום ומתירין אותו, כי עיקר חשיבות האדם הוא חלק הרוחניי ושכלו ודעתו. והוא גם כן טעם הפרת האב והבעל בדבר שיש בו עינוי נפש או דברים שבינה לבין האב והבעל, כמו שאמרו חז"ל [לקמן דף ע"ג ע"ב] שאנן סהדי כל הנודרת על דעת בעלה, והוא הדין לאביה היא נודרת, שכך ראוי להיות, ואם אינה עושית כן, בטלה דעתה ונתעוור שכלה, וכיון שעל דעת בעלה היא נודרת, וממילא אם הם אינם רוצים, אין נדרה מכאן ואילך מעת שגילו דעתם לא נדר ולא שבועה, ע״כ.

Pinchas 5785

איתא בתרגום ירושלמי שמות פרק ו׳ פסוק ח״י פִּינְחָס הוּא אֵלִיָהוּ כַּהֲנָא רַבָּא דְעָתִיד לְמִשְׁתַּלְחָא לְגָלוּתָא דְיִשְרָאֵל בְּסוֹף יוֹמַיָא ע״כ. ובודאי שדרך דרוש נאמר. ואיך שיהיה כך אמרו. ובמסכת דרך ארץ זוטא ט׳ נכנסו בחייהם בג״ע. ואלו הן חנוך בן ירד ואליהו כו׳ ויש אומרים אף ר׳ יהושע בן לוי ע״כ. ויש מהאחרונים פלפולים נעמים בענין הנכנס חי לגן עדן. ואם אשתו מותרת או אסורה, שהרי בעלה לא מת, ומ״מ הוא איננו, ע׳ קובץ שיעורים ח״ב סכ״ח ומה שהביא מספר תרומת הדשן שחקר בזה.

וביותר אריכות ראיתי פלפול עצום בספר שדי חמד פאת השדה מערכת ג׳ סימן י״ח גן עדן אם הוא מקום הראוי לצדיקים שנכנסו שם חיים לקיים שם מצות עשה נסתםק הרב נחלת בנימין במצוה ק״ד דשמא המקום גורם ודוקא עולם הזה הוא מקום מוכשר לשמור מצות ה׳ חקיו ותורתיו ולא בגן עדן ואף אותם שנכנסו חיים לגן עדן כאליהו הנביא וריב״ל פטורים מקיום המצות או דילמא מיתה גורם פיטור המצות שאין חובת מעשה המצות נמשכות רק בהיותם אדם כלומר מחובר מגוף ונפש ובהפרדם זה מזה אינו אדם וקרא כתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כו׳ ולכך כשמת נעשה חפשי מן המצות ואם כן אותם שנכנסו חיים לגן עדן מחוייבים הם כו׳.

וע״ע שם שכתב שאין ראיה מאדם וחוה שנתחייבו מצות עץ הדעת אף שהיו בגן עדן, דזה לא מענין תרי״ג מצות, ומצותו בכך. וכתב עוד דלית ראיה מב״מ קיד: לאו כהן הוא מר, ששמר אליהו איסור טמאת כהנים כשחזר ולעוה״ז לבקר רבה בר אבוה, די״ל דהמקום הוא הגורם, וכשם שיש מצוות תלויות בארץ ישראל שאין חיוב עליהם בחו״ל, כך יש לומר תרי״ג מצוות בעוה״ז תלויות, ואין חיובם בתוקף בגן עדן כלל.

ובסוף דבריו שם הסיק דבאמת אפילו מי שמת כדרך כל הארץ אם צדיק הוא לא נפטר מחיוב מצוות במיתתו, וכדאמרינן בברכות יח. צדיקים במיתתם קרואים חיים. ולמד כן מספר חסידים סימן אלף קכ״ט ורבינו הקדוש היה נראה בבגדים חמודות שהיה לובש בשבת ולא בתכריכין להודיע שעדיין היה בתוקפו ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצות כי אם כחי בבגדים כמו שהיה לובש בחייו והצדיקים נקראים חיים אפי' במיתתם ופוטר בקידוש בני הבית, ע״כ, וע״ש בשדי חמד באריכות.

וזה דלא כדעת רבינו הגדול ז״ל, בספרו המפורסם איש ההלכה, ע״ש חלק א׳ סימן ז׳, שהאריך בענין זה שאין מצוות אלא בעולם הזה, ושעולם הזה חביב אל היהודי ביותר מטעם זה. ואביא קצת מלשונו שם: יש להדות יחס שלישי אל המיתה ולא המתים; מת מטמא, קבר מטמא כו׳, והשעה שהרבה דתות רואות בתופעת המיתה חזיון חיובי, התומך וסועד את ה״תחושה״ והתודעה הדתית, ולפיכך קידשו את המוות, את המת, את הקבר, שהרי כאן הוא מפתן הטרנסצנדנטיות, שער העולם הבא, חלון מלא אורה, הפרוץ לתחום עליון ונשגב, הכריזה היהדות טומאה ביחס למת, ומאסה במיתה, בכליון ובגוויעה, ובחרה בחיים וקדישה אותם: הידהות הנאמנה, שהיא בת קולה של ההלכה, רואה במותת ניגוד עצום וסתירה מבהילה לכל חיי הדת. המוות סותר את כל מהותה של חווית איש הדת המפוראת. במתים חפשי — כיוון שמת נעשה חפשי מן המצוות כו׳ תעודת האדם הדתי כרוכה בעשיית המצוות, ועשייה זו אפשרית היא רק בעולם הזה, במציאות הגופנית והממשית כו׳ וע״ש עוד מזה.

Join Co-hosts and Chavrutas Shai Goldman and Akiva Sturm on another exciting journey through the intricacies of a mitzvah in this week's parsha!