בחודשים האחרונים נשאלתי כמה וכמה פעמים "מה קורה עם עונה שנייה, מתי היא עולה, מה קורה עם זה?!". אז מה באמת קורה עם זה?

בעולם של טכנולוגיות דיגיטליות שבתוכו אנחנו חיים, מספרים נמצאים בכל מקום. המילה Digital מורכבת מהמילה Digit, "ספרה". אין פלא שבשנים האחרונות כל מה שטכנולוגי הוא דיגיטלי וכל מה שדיגיטלי הוא פועל יוצא של מספרים: תחילה הם מוצגים כנתונים, אחר כך הם ה"חומר", ה"דבר" שהאלגוריתמים עושים עליו מניפולציות, ולבסוף, הם גם התוצאה.

אז בפרק האחרון של העונה הראשונה החלטתי להציג תזה קצרה, מחשבה. המחשבה הזו עוסקת במה שעשויה להתגלות ההשפעה הגדולה ביותר של תרבות המספרים שבתוכה אנחנו שקועים: הפיכת כל דבר לתחרות ומאבק.

המאה ה-21 נפתחה בסערה עם בהלה סביב באג 2000, המתקפה על מגדלי התאומים, התפוצצות בועת הדוט.קום ואז התפוצצות בועת הסאב-פריים.

אבל עד כה האירוע הגלובלי הגדול ביותר של המאה ה-21, שלא ברור אם יהיה גדול ממנו, הוא מגפת הקורונה.

הקורונה היתה המגפה המתועדת בהיסטוריה ובמהלכה הופצצנו במספרים: כמה חולים יש, כמה מאושפזים, מונשמים, מתים, כמה חיסונים ניתנו, מה המרחק שצריך לשמור בין אדם לאדם, כמה זמן צריך להישאר בבידוד – עוד ועוד מספרים.

לכאורה כל המספרים האלו היו אמורים לסייע לנו ליצור קונצנזוס, להסכים על העובדות. בפועל ההפך קרה.

במשך שנים לא היה ניתן למדוד את הפעילות שמתרחשת בכלכלות של מדינות, אבל במאה העשרים, מה שהיה תיאורטי הפך למעשי והשאלה החלה להשתנות: לא עוד "איך מודדים?" אלא "מה מודדים?". במלים אחרות, מה מדינה צריכה למדוד כדי לדעת האם הכלכלה שלה בריאה, האם היא צומחת או דווקא נקלעה למיתון?

התשובה לשאלה הזו מסתכמת בראשי תיבות: תמ"ג או "תוצר מקומי גולמי". אבל למרות שהנתון הזה נחשב לנתון הכלכלי החשוב בעולם, כלכלנים רבים מצביעים על העובדה שלא רק שהוא לא מודד את מצב הכלכלה, הוא מוביל לעיוותים שיוצרים נזקים חברתיים וסביבתיים עצומים.

האם זה יכול להיות? איך למספר אחד יכולה להיות השפעה כל כך גדולה וכל כך מזיקה?

מעטים המושגים בעולם הפסיכולוגיה שסביבם יש חוסר הסכמה כה גדול כמו המושג "אינטליגנציה". מעטים המושגים בעולם הפסיכולוגיה שהעסיקו פסיכולוגים, פילוסופים, סוציולוגים, קרימינולוגים, נוירוביולוגים, אנשי חינוך ואפילו פוליטיקאים, כמו המושג "אינטליגנציה" והכלי שלכאורה מודד אותו – מבחן האייקיו.

בסיפור שמאחורי מבחן האייקיו יש את כל החומרים שמהם עשויה דרמה מרתקת: יש בו איש אשכולות אנגלי, פסיכולוג צרפתי, שופט בית משפט עליון אמריקאי וצורר גרמני – כולם מפתחים, משכללים ואז מקדמים אידיאולוגיה חברתית שמשתמשת במדד חדש ומפוקפק שבאמצעותו, לכאורה, נמדדת מנת משכל, אינטליגנציה, ובאמצעות המדד הזה הם מספקים הצדקה חברתית, תרבותית ומשפטית לכמה ממעשי הזוועה הגדולים ביותר שבוצעו במהלך המאה העשרים.

הגענו למחצית הדרך ובפרק בונוס קצר אני מתייחס לשאלות וההערות שהגיעו אליי בעקבות הפרקים על מקומות העבודה, האקדמיה ו... פלוטו!

אם יש לכם/ן שאלות, מחשבות, רעיונות והצעות שלחו אותן לכתובת המייל ps@popup.co.il.

במשך עשרות שנים מורים לימדו, תלמידים למדו וכולם ידעו שבמערכת השמש יש תשעה כוכבי לכת. אבל אז, באוגוסט 2006, הכל השתנה. זה קרה כאשר האיגוד האסטרונומי הבינלאומי החליט לבעוט את פלוטו ממועדון כוכבי הלכת של מערכת השמש שלנו. אבל איך זה יכול להיות? למה כוכב לכת אחד (לשעבר) הודח מהמועדון ומדוע כמעט עשרים שנה אחר כך, יש עדיין רבים שמסרבים לקבל את רוע הגזירה?

זהו סיפורו המסעיר של הגוף השמיימי עם השם הכי חמוד במערכת השמש שבמשך 76 שנה נחשב כוכב לכת ואז, כבר לא.

לרוב המוסדות להשכלה גבוהה בעולם יש שני תפקידים: מצד אחד הם מכשירים סטודנטים ואת דור העתיד של החוקרים, כלומר עוסקים בהוראה, ומצד שני הם מספקים תשתיות ומגייסים חוקרים שעוסקים במחקר.

כדי לדעת מי סטודנט טוב ומי פחות טוב, מי מרצה סביר ומי מרצה מעולה, מי חוקר "בסדר" ומי כוכב עולה, פותחו מגוון של כלים, שיטות ומדדים שכל תפקידם הוא למדוד את שני חלקי המכונה – מצד אחד את הסטודנטים והמרצים ומצד שני ואת החוקרים ומוסדות המחקר.

המהלך למדידה ודירוג של כל דבר הפך את מערכת ההשכלה הגבוהה למפעל, מפעל של מספרים, שבו מהקצה האחד נכנסים סטודנטים, מרצים, מוסדות ומחקרים ומהקצה השני יוצאים הרבה מאוד מספרים.