Matot Masei 5785

ע׳ בחי׳ מהר“ם שיק לתרי״ג מצוות ריש פרשת מטות, והועתק נמי בחי׳ למסכת נדרים ג:, וז״ל מצות עשה לדון דין הפרת נדרים שנאמר איש כי ידור נדר לה' וכו'. והנה הרמב"ם [בספר המצות מצוה צ"ה] מונה זה למצות עשה, והרמב"ן במנין המצוות [בסוף] מצוה [צ"ו] משיג על זה, שזה דין מדיני המצוה, ועיקר אינו אלא לא תעשה שלא לעבור על דבריו עיין שם כו׳ וטעם הרמב"ם נראה, כיון שיוכלל לא תעשה ודיני הפרת והתרת נדרים נתחזק שורש אחד משרשי האמונה, לכך ראוי שיוכלל וימנה בכלל המצות עשה, שבא להשריש בנו שאין הדיבור שאנו מדברים בא מכח בנין הגוף ותכונתו, אלא שורש הדיבור הוא בנשמתו, וכמו שתרגם התרגום בראשית על ויהי אדם לנפש חיה לרוח ממללא, ולכך רק הדיבור שנדבר עם השכל והדעת הוא הדיבור של האדם, וכך ראוי שיהיה הדיבור של תפילה ולימוד, ולכך כיון שהדיבור הוא כלי להוציא מכח אל הפועל מה שנשמתו רוצית, והוא כלי של הנשמה חלק רוחניי חלק אלקי, ראוי שישמור אמרי פיו, ויהיה הדיבור חשוב בעיניו, ושורש זה אנו לומדים מן התרת נדרים, שהבית דין של ג' או יחיד מומחה ידון וישפוט שלא היה הדיבור הזה עם השכל והידיעה, שהיה בטעות דעתו, ואילו ראה את הנולד כראוי לא היה נודר, וממילא היה דיבור בלא שכל ובלא שורש הדיבור, ולכך אין לו קיום ומתירין אותו, כי עיקר חשיבות האדם הוא חלק הרוחניי ושכלו ודעתו. והוא גם כן טעם הפרת האב והבעל בדבר שיש בו עינוי נפש או דברים שבינה לבין האב והבעל, כמו שאמרו חז"ל [לקמן דף ע"ג ע"ב] שאנן סהדי כל הנודרת על דעת בעלה, והוא הדין לאביה היא נודרת, שכך ראוי להיות, ואם אינה עושית כן, בטלה דעתה ונתעוור שכלה, וכיון שעל דעת בעלה היא נודרת, וממילא אם הם אינם רוצים, אין נדרה מכאן ואילך מעת שגילו דעתם לא נדר ולא שבועה, ע״כ.